צום תשעה באב: יום אבלות לאומי וזיכרון לחורבן
תשעה באב הוא יום האבל העמוק ביותר בלוח השנה היהודי. ביום זה, מציינים את חורבנם של שני בתי המקדש בירושלים, כמו גם את האירועים הטראגיים האחרים שפקדו את עם ישראל לאורך ההיסטוריה.
מעבר להיותו יום צום, תשעה באב נושא משמעות דתית, היסטורית ורוחנית עמוקה, המפגישה אותנו עם הכאב הלאומי והכיסופים לגאולה.
היסטוריית החורבן והאבלות
החורבן הראשון התרחש בשנת 586 לפנה"ס, כאשר הבבלים בהנהגת נבוכדנצר השמידו את בית המקדש הראשון, והגלו את עם ישראל לבבל.
החורבן השני התרחש בשנת 70 לספירה, כאשר הרומאים תחת פיקודו של טיטוס החריבו את בית המקדש השני, שנבנה לאחר חזרת היהודים מבבל.
עם ישראל חווה בימי תשעה באב עוד אסונות כבדים: חורבן ביתר בשנת 135 לספירה, שסיים את מרד בר כוכבא והוביל לטבח נוראי ביהודים.
מעבר לכך, בשנת 1290 החל גירוש יהודי אנגליה, ובשנת 1492 יצאה פקודת גירוש יהודי ספרד. המסורת היהודית רואה באירועים אלה חלק מהסבל הלאומי שקשור ליום תשעה באב.
במסכת תענית מתואר כיצד האירועים הקשים שחלו בתשעה באב הם ביטוי לקשר המיוחד בין עם ישראל לארצו ולבית המקדש.
הרב קוק מסביר כי חורבן בתי המקדש אינו רק אירוע היסטורי, אלא גם תהליך של התפרקות ערכית ורוחנית, המוביל לגלות פנימית וחיצונית.
ההלכות והמנהגים של תשעה באב
תשעה באב הוא יום צום חמור, שבו חלים איסורים רבים.
הצום מתחיל בערב תשעה באב ונמשך 25 שעות, והוא כולל הימנעות מאכילה, שתייה, רחצה, סיכה, נעילת נעלי עור ותשמיש המיטה.
ההכנה לצום מתחילה למעשה בשבועות שקדמו לו, עם כניסת שלושת השבועות, ובמיוחד בשבוע שחל בו תשעה באב, שבו נהוגים מנהגי אבלות חמורים.
במהלך תשעה באב, נמנעים מללמוד תורה שהיא משמחת לב, פרט לנושאים הקשורים לחורבן ואבלות, כמו קריאת מגילת איכה, ספר איוב וחלקים מנביאים אחרונים.
קריאת מגילת איכה בלילה ולימוד הקינות בבוקר הם מרכיבים מרכזיים בתפילות תשעה באב.
בנוסף, רבים נוהגים לשבת על הרצפה או על ספסלים נמוכים, כאות אבל, ולהימנע מכל פעילות המבטאת שמחה או נוחות.
שולחן ערוך (אורח חיים סימן תקנ"ד) מפרט את האיסורים החלים ביום זה, והרמ"א מוסיף כי יש להימנע מלברך "שהחיינו" במשך שלושת השבועות.
לאחר הצום, נוהגים להימנע מאכילת בשר ושתיית יין עד חצות היום של יום י' באב, מכיוון שהמקדש המשיך לבעור גם ביום זה.
מגילת איכה וקריאת הקינות
מגילת איכה, הנקראת בליל תשעה באב, נכתבה על ידי ירמיהו הנביא לאחר חורבן בית המקדש הראשון.
המגילה מתארת את חורבן ירושלים ואת הצער הנלווה אליו, ומבטאת את הכאב העמוק על חורבן העיר והמקדש.
המגילה מורכבת מחמשה פרקים, שכל אחד מהם מבטא את תחושת ההרס והחורבן בצורה שונה.
בקריאת המגילה, אנו מתחברים לזעקות העבר ולכאבם של הדורות שקדמו לנו.
הקינות הן שירה פואטית המוקדשת לאבל על החורבן. בכל קינה מתוארות הזוועות שהתרחשו בימי החורבן, והסבל שעבר על עם ישראל מאז.
הקינות מבטאות את השבר הגדול של החורבן, אך גם את התקווה לגאולה ולבניין ירושלים מחדש.
בקינות אלו אנו מוצאים ביטוי לתחושת האובדן והכמיהה לגאולה, כמו בקינה המפורסמת "ציון הלא תשאלי לשלום אסירייך", המביעה את הכיסופים לירושלים הבנויה ולשיבת ציון.
חב"ד מדגישה את חשיבות קריאת הקינות וההתחברות לתחושת האבל והחורבן בתשעה באב.
על פי הכתבים החב"דיים, יום זה הוא זמן מיוחד לתשובה ולחיזוק האמונה בגאולה.
ספר התניא (איגרת הקודש, פרק י"א) מציין כי מתוך האבל והצער, עלינו לשאוב כוח להמשיך ולפעול למען בניין ירושלים ולמען חיזוק הקשר עם הקב"ה.
המשמעות הרוחנית של תשעה באב
מעבר לצום והאבלות, תשעה באב נושא בתוכו מסר רוחני עמוק. יום זה מזכיר לנו את חשיבות התשובה והבנת החטאים שהובילו לחורבן.
חז"ל מלמדים אותנו כי כל דור שבו לא נבנה בית המקדש, כאילו חרב בימיו (תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף ט' ע"ב).
כלומר, החורבן אינו אירוע חד-פעמי, אלא תהליך מתמשך המבטא את הפירוד מהקב"ה ומהתורה.
הקבלה והחסידות רואות בחורבן תהליך של הזדככות והתעלות. חורבן המקדש והגלות אינם רק עונש, אלא גם תהליך של תיקון וניקוי.
על פי תורת הקבלה, החורבן מסמל את שבירת הכלים, ותשעה באב הוא זמן לתיקון הכלים הללו ולהכנתם לקבלת האור האלוקי.
חב"ד מדגישה את החובה להתרכז בתשובה אישית וציבורית בתשעה באב, ומציינת כי התבוננות במצבנו האישי והלאומי יכולה להוביל אותנו לשיפור ולתיקון.
נוסף על כך, לפי הקבלה והחסידות, יש לתשעה באב גם פן חיובי: יום זה נושא בתוכו את הפוטנציאל לגאולה ולבניין מחדש.
כפי שנאמר בזוהר, מתוך החורבן והצער נולדת התקווה לגאולה (זוהר חלק ב', דף קל"ט ע"א).
תשעה באב ותקוות הגאולה
האמונה היהודית רואה את תשעה באב לא רק כיום של צער, אלא גם כיום של תקווה.
חז"ל מלמדים כי המשיח עתיד להיוולד בתשעה באב, ויום זה יהפוך ליום של שמחה גדולה.
ביום זה, יש לנו את היכולת לשנות את גורלנו ולפעול למען גאולה פרטית וכללית.
בסיום הצום, נוהגים בקהילות רבות לקיים סדר לימוד מיוחד העוסק בנושאים של בניין וחורבן, גאולה ותשובה.
זהו זמן לחשבון נפש לאומי, להתבוננות על דרכנו כעם ועל השאיפה לבניית חברה מתוקנת, רוחנית וחברתית.
מעניין לציין כי בתורת הקבלה והחסידות, ישנה אמונה כי מה שאירע בתשעה באב אינו סוף הדרך, אלא תחילתו של תהליך חדש.
יום זה מסמל את המעבר מהגלות לגאולה, מהחושך לאור.
התשובה והתיקון האישי והלאומי הם הדרך להוביל לבניין בית המקדש השלישי, ולחידוש הקשר הישיר עם הקב"ה.
סיכום: זיכרון, אבלות ותקווה
תשעה באב הוא יום של עצירה והתבוננות פנימית, יום שבו אנו נזכרים בעבר הכואב אך גם נושאים עיניים לעתיד טוב יותר.
החורבן שפקד את עם ישראל לא נועד רק לשבור אותנו, אלא גם לעורר אותנו לתשובה ולבניין מחדש.
מתוך האבל והזיכרון צומחת תקווה לגאולה, ושאיפה לחיים שלמים ומלאים יותר.
ביום זה, עם ישראל נושא יחד את הכאב הלאומי, אך גם את התקווה לגאולה שלמה, לבניית בית המקדש השלישי ולתיקון עולם במלכות ש-די.
